עו"ד שטנגר נ' מדינת ישראל

פסק דין

ערעור על פסק הדין שניתן בבית משפט השלום בתל אביב יפו, לפיו נדחתה תביעת המערער, בגין לשון הרע, ובכלל זאת דרישתו לפיצוי בסך 158,192 ₪.

תמצית העובדות והשתלשלות ההליכים

1. בין המערער לבין שכנתו, רוני עמר (להלן: "רוני"), התגלע סכסוך שכנים. ביום 24.2.2006 בשעה 22:18 התקבלה קריאה במוקד 100 של משטרת ישראל, על ידי חברה של רוני, גיל בר טל (להלן: "גיל"), לפיו אדם איים עליו ועל חברתו רוני, והודיע להם שבכוונתו להרוג אותם.

ניידת סיור בפיקודו של רס"ר איציק יהודה (להלן: "יהודה"), ובליוויי שני שוטרים נוספים הגיעה לזירת האירוע, בפינת הרחובות שטריקר ויהודה המכבי בתל אביב, ופגשה את גיל ברחוב בשעה 22:43. גיל סיפר ליהודה, כי הסכסוך החל כסכסוך חניה. גיל החנה את רכבו ברחוב ולמחרת גילה כי נגרם תקר לגלגל הרכב. נאמר לו, לדבריו, על ידי אדם כלשהו, כי המערער הוא שנוהג לגרום תקרים לרכבים 'של כל מי שמתעסק איתו'. גיל הוסיף וטען באוזניו של יהודה, כי כאשר פנה אל המערער, איים עליו המערער שירצח אותו והמליץ לו לעזוב את המקום. לאחר מכן, כך טען גיל, עלה המערער לדירתה של רוני ואיים עליה ועל גיל "שיגמור אותם". האיום חזר על עצמו ביום שלמחרת ואז הוזעקה המשטרה. לאחר שסיים לתאר ליהודה את שארע, הפנה גיל את יהודה לביתו של השכן פרחי, שם נמצא המערער לדבריו (ר' סעיף 10 לפסק הדין שניתן בבית משפט השלום).

2. בהמשך למתואר ניגש יהודה לביתו של פרחי, צלצל בפעמון וביקש ממנו לקרוא למערער שייצא החוצה. כעולה מתיאור העובדות בפסק הדין קמא [ר' סעיף 10, שם], המערער התבטא באופן מזלזל ביותר כלפי דרישת השוטרים. תחילה אמר לשכנו פרחי "שיחכו", בהמשך דרש שיכתבו על דף מדוע מבקשים ממנו לצאת, ולאחר שהמתין יהודה כ-10 דקות מחוץ לדירתו של פרחי נכנס לבסוף לדירה, פגש את המערער ודרש ממנו להתלוות אליו החוצה, תוך שהוא מציין כי הוא מעוכב בחשד לאיומים, גרימת נזק, הטרדה והכשלת שוטר. בתגובה לכך, השיב המערער ליהודה כי הוא, השוטר יהודה, "הסתבך", וכי הוא "לא יודע עם מי הוא מתעסק". לאחר דין ודברים נוסף בין המערער לשוטר יהודה נכנס לבסוף המערער לניידת, ויהודה פנה לגביית התלונה מהמתלוננים.

3. גיל שיתף פעולה ומסר את פרטיו, אולם משביקש יהודה לגבות עדות מן המתלוננת, רוני, זו סירבה למסור פרטיה, וחששה להגיש תלונה פן המערער יתנכל לה. יהודה ושוטר נוסף שעמד לצידו ניסו להרגיע אותה והסבירו לה כי מעשה בריונות אינו יכול לשמש כלי להפחדה וכי היא תקבל את ההגנה הדרושה מהמערכת (להלן: "השיחה"). הצדדים חלוקים ביניהם אשר לאופן ניהול השיחה האמורה.

המערער טוען, כי בשלהי השיחה צעק שוטר הסיור במשטרת ישראל, רס"ר איציק יהודה בקולי קולות, בעומדו בפינת הרחובות שטריקר- יהודה המכבי בתל אביב, את המשפט הבא: 

"עורך דין שטנגר הוא עורך דין ביריון והוא ביריון וצריך לחנך אותו." [להלן: "המשפט הראשון"]

ובסמוך לאחר מכן את המשפט הבא:

"אנחנו נחנך אותו. נדאג שהמערכת תחנך אותו. בשביל זה יש בית משפט שיחנך אותו".[להלן: "המשפט השני"]

לטענת המדינה, השיחה התנהלה בטון רגיל וללא צעקות, כמו כן נטען כי מלבד השוטרים, המתלוננת, המערער והשכן פרחי, איש לא היה ברחוב ולא שמע את השיחה. כמו כן נטען, כי יהודה כלל לא אמר את הדברים המיוחסים לו על ידי המערער, ואם אכן נאמרו הדברים, הרי שעומדות לה הגנות שונות לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע" או "החוק").

4. ביום 11.6.06 הגיש המערער תביעה לבית משפט השלום, וזאת בגין לשון הרע אותה ייחס לשוטר יהודה. יוער כי התביעה הוגשה באופן אישי כנגד השוטר יהודה, אולם המדינה הודיעה על קיומה של חסינות לפי סעיף 7א(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ובקשתו של המערער לקבוע כי תנאי החסינות אינם מתקיימים במקרה הנדון נדחתה ביום 8.1.07 (בש"א 171502/06). לנוכח זאת נדחתה התביעה האישית כנגד השוטר והמדינה באה במקומו כנתבעת.

5. בפסק הדין שניתן בבית משפט השלום נקבע לעניין המחלוקת העובדתית, כי השוטר יהודה אכן אמר את הדברים שיוחסו לו על ידי המערער, אולם נקבע כי לא אמר אותם בקול רם במיוחד או בצעקות, שם סעיף 14 עמ' 5 למטה. כן נקבע כי המשפט הראשון מהווה לשון הרע, אולם המשפט השני, אינו נושא אופי מבזה (אלא יותר אופי של "איום"). למרות האמור, נקבע לבסוף כי למדינה עומדת הגנת תום לב, לפי סעיפים 15(2) ו- 15(5)(ב) לחוק איסור לשון הרע ולפיכך נדחתה התביעה. כן חויב המערער בתשלום שכ"ט עו"ד של המשיבה בסך של 15,000 ₪.

מכאן הערעור, כנגד דחיית התביעה לגופה, וכנגד פסיקת שכר הטרחה.

דיון והכרעה

המחלוקת

6. בשלב הערעור, הצדדים אינם חלוקים על קביעותיו העובדתיות של בית-המשפט קמא, לפיהן: שני המשפטים המיוחסים לשוטר יהודה נאמרו אכן על ידיו, בנוכחות המערער, חברו השכן פרחי, שני המתלוננים ושוטרי הסיור הנוספים בניידת; המשפט הראשון מהווה לשון הרע ואילו המשפט השני אינו מהווה לשון הרע [ר' סעיפים 17-19 לפסה"ד; סעיף 6 לעיקרי הטיעון מטעם המשיבה].

7. המחלוקת המרכזית אם כך בין הצדדים בשלב זה, אינה האם היה פרסום לשון הרע בענייננו, אלא היא נוגעת לקיומן של ההגנות העומדות למדינה בהתאם למסקנות פסק-הדין מושא הערעור מכוח חוק איסור לשון הרע.

לשיטת המדינה, שגה בית משפט השלום כשקבע כי לא עומדות לה (בנוסף להגנות לפי סעיף 15) הגנת הפרסום המותר לפי סעיף 13(9) לחוק והגנת האמת בפרסום לפי סעיף 14 לחוק. לשיטת המערער, שגה בית משפט קמא כשקבע כי עומדות למדינה הגנות לפי סעיף 15, שכן הנסיבות האמורות אינן עומדות בדרישות סעיף 16 לחוק, ולפיכך לא ניתן להחיל הגנת תום לב לפי סעיף 15.